העבודה עם נפגעי תקיפה מינית מפגישה את המטפל עם מחוזות שמצויים בהם רגשות מעורבים של כאב וזעם, בדידות מהולה בייאוש, גועל, אשמה, ובושה. רב בהם הבלבול הכאוטי, ההצפה הרגשית ואי-ההבנה. יש קושי בעיכול וביכולת להכיל. הפחד וחוסר האונים-משתקים. השנאה העצמית חוסמת כל אפשרות של הנאה. תחושת הפרת הפרטיות והחודרנות היא בלתי נסבלת.
המטפל נפגש בידיעה של הקורבן את שהוא לא אמור לדעת. ידיעה הרסנית שנחתה עליו מבלי שיכול היה להתגונן בפניה. ידיעת הרוע והנבזות. ההתעללות, הניצול והבגידה. האגוצנטריות והעדר האמפתיה.
ידיעה שהופכת סדרי עולם פנימיים וחיצוניים כאחת, אשר מוטבעת בה הנחייה לעתיד: אין לבטוח באחר, גם לא במי שנחשב הקרוב ביותר.
המטפל מיטלטל נוכח השוק וההפתעה, הזעקה שאינה נשמעת או נראית ובוודאי שאינה נענית. הוא מתעמת עם האמביוולנציה, האומניפוטנציה והאימפוטנציה ונקלע למציאות סדיסטית, או סאדו-מזוכיסטית קשה, אשר נראית כמו לקוחה מעולם אחר.
האווירה בחדר הטיפול נצבעת במגוון צבעים, ניחוחות וטעמים ייחודיים. כל מטופל יוצר את הסביבה שלו, ו"לכל סביבה יש דפוס שלה ועל כן היא ייחודית" (בולס, 1987, עמ' 215). ההרכבים שונים, העוצמות אחרות, אבל הם מופיעים שוב ושוב אצל כל אחד מן המטופלים, מזכירים לנו שאנחנו בשדה של התקיפה המינית.
נראה בהמשך, כי היכולת של הזוג הטיפולי להתחבר לאווירה המיוחדת הזאת, תאפשר למטופל לחוות את ההפנמות הקדומות של הוריו המתעללים או הנעדרים, ודרך חוויה זו יתאפשר סוג ההבנה שחיוני לשינוי. שכן, "לאחר שחווים פעם את המציאות הפנימית ומתמודדים איתה, נעלם הצורך לבנות שוב ושוב אשליות והכחשות חדשות" (מילר, 1979, עמ' 133), אשר נועדו לסייע למטופל להימנע מלחוות מציאות פנימית כה קשה. המטופלים קולטים, כי התגוננו עד כה מפני דבר שהתרחש בהיותם חסרי אונים, אך לאחר השינוי במציאות החיצונית והשינוי הפנימי, הוא לא יכול להתרחש עוד.
הסתכלות דרך העדשות של חווית הפגיעה המינית, מקרינה על אווירה ייחודית בחדר הטיפול.
אתמקד בחלק ממרכיבי אוירה זו: אתחיל בשתיקה המהולה ומונחית על ידי הסוד. ממנה אעבור לשאלת הגבולות אשר באה לידי ביטוי במשאלה לקרבה הנמצאת בקונפליקט עם הפחד מחודרנות ומבטאת צורך במרחק. הבושה והאשמה נוגעות בליקוי מייסר של תפיסת המציאות של הקורבן, ואילו זיכרונות הגוף מבטאים את שלא ניתן לומר במילים. לבסוף אתייחס לניתוק (דיסוציאציה), אשר מאפשר חיים אבל פוגע בחיות.
השתיקה
יעל שותקת שעה אחרי שעה במהלך 5 שנים של טיפול אינטנסיבי. השתיקה אינה מוחלטת. היא מופרת מידי פעם על ידי ניסיונות שלי להבין יחד איתה את מקורותיה ומשמעותה. לפעמים מבליחים לתוכה קטעי יומן-חיים שיעל מגישה לי כדי שאקרא בזמן הפגישה או לאחריה, דיווחים על פגיעות עצמיות מרובות, שפת גוף שאני לומדת אט אט לפענח, ושיחות טלפוניות בין הפגישות המוגדרות כשיחות s.o.s.
יש ומעטה השתיקה נקרע בעשר הדקות האחרונות של הפגישה, על ידי מלל משמעותי, שמאפשר כניסה ועיבוד מאוד חלקיים מפאת הזמן שנותר.
יעל, שהייתה מאושפזת מספר פעמים ולתקופות ארוכות, החלימה מכל הסימפטומים, מנהלת חיי חברה ועבודה תקינים ובעלי משמעות, הביאה לשינוי משמעותי בקשר עם אמה המתנכרת, ואביה שכנראה פגע בה מינית. היא אף מוכנה לעשות צעדים לקראת סיום הטיפול.
יעל עדיין שותקת את סיפור הפגיעה המינית. יתכן שתשתוק אותו לעולם, ותסתפק בעיבודו הפנימי והחרישי בתוך חדר הטיפול.
השתיקה שכיחה בעבודה עם נפגעי טראומה מינית בכלל, ובעבודה עם ילדים ומתבגרים שנפגעו בפרט.
שתיקתם של הנפגעים מהולה בעולו הכבד של הסוד. סוד בפני המטפל אבל גם בפני עצמם. ידיעה שיש דברים שאסור להיזכר בהם, אסור לדעת אותם או להרגישם, ובודאי אסור לספרם.
ידיעה שחוו פגיעה נוראית אשר משפיעה על כל היבט של חייהם, ומלווה אותם בכל רגע, באופן מודע או שאינו מודע.
נראה כי השתיקה בקרב נפגעי תקיפה מינית, לובשת צורות שונות. משתיקה מלאה, דרך שתיקה חלקית הנוגעת לנושאים מסוימים כמו הפגיעה המינית או חלקים ממנה, דרך מלל שאיננו משמעותי ואשר תפקידו למסך ולהסתיר, ועד לתגובה הפוכה של כפיית החזרה (obsessive compulsive reaction), אשר מאפשרת למטופל לביים שוב ושוב את הטראומה, ובכך להגיע בעזרת החוויה הטיפולית לביטוי של האני האמיתי שלו.
הצמד הטיפולי נתקל בתסכול שמעוררת השתיקה. המטופל חווה אותה בדרכו, בהתאם למקורותיה ולתפקיד שהיא משמשת עבורו.
כאשר הוא נמצא בחדר הטיפול, הוא מוצף לעיתים בשאלות אודות 'חידת הפגיעה':
בצורך להבהיר לעצמו מדוע הטראומה התרחשה, מדוע דווקא לו, ומדוע על ידי הפוגע המסוים.
הוא עדיין אינו מעז לשאול, כיוון שחושש לקבל תשובות שלא מסוגל לעכלן.
דורה שואלת את עצמה, למשל, איך זה שאמה אשר ראתה וידעה שאביה ואחיה הפכו אותה לשפחת המין שלהם, לא עצרה את ההתעללות, ובחרה להוציא אותה מן הבית ולא אותם.
נורית לעומתה מועסקת בשאלה, איך זה שמגעיו הנעימים והבטוחים של אבא הפכו באחד הימים למגעים קשים וחודרניים, מכאיבים ומביישים, מטריפים עד כדי כך שהיא צריכה לברוח לעולמות דיסוציאטיביים בכל פעם שאמא לא בבית?! איך זה אפשרי שהוא מפשיל מכנסיו, מטיח אותה על המיטה וחודר אליה. איך זה שאבא שאוהב כל כך הופך לשונא ולפוגע.
דורון נמצא במקום אחר, תמה בתוכו, איך יתכן שכולם רואים במורה המסורה כמי שמנצלת אותו, הסוער והתוסס מינית. איך ייתכן שהוא, הנבחר והגאה בכיבושו המיני, נחשב בעיני החברה לקורבן?
אדווה, אשר נפגעה מינית בראשית גיל ההתבגרות, מוצפת בשאלות וכל ניסיון למענה לא מניח את דעתה. היא חוזרת לחיות עם אמה המתעללת, סופגת את איומיה התדירים של האם לסלק אותה מהבית, וחייה בייאוש עם הידיעה שהאם מחפשת הזדמנויות כדי להחזיר את מי שפגע באדווה לביתה. כתוצאה מן המוכנות שלה להתפשר עם כל אלה היא חשה כזונה, ומוכנה לשלם את המחיר, רק כדי שלא תצא לעבודה. היא מאבדת את שרשרת הנסיבות הלוגית שהביאה אותה למצבה, ושוכבת במיטה 14 שעות ביום, כדי לברוח מן החיים ומן ההתמודדות איתם. מידי פעם היא פוגעת בעצמה בדרכים שונות כולל ניסיונות אובדניים, ואת שתיקתה בטיפול ממלאת לפעמים בערב רב של מילים, אשר כמו מקיאה אותן מבלי רצון לעכלן.
מטופלים שנפגעו מינית נדרשים להשתמש במילה היכן שהיא נעדרה, ופינתה מקומה לאקט.
הם משותקים בשל הידיעה, שהייצוג המילולי לעולם לא יוכל לבטא נאמנה את החוויה הטראומטית שעברו, מה גם שהמילה לא עמדה לעזרתם, אפילו כאשר היא נצעקה.
יש והם נתונים עדיין תחת צו הסודיות, שקשה להם להשתחרר ממנו, או תחת הכבלים של תחושות הבושה והאשמה, עליהן נדבר בהמשך.
בקרב שורדי גילוי העריות ניתן לפגוש לעיתים בהתנהגויות המצביעות על כך שמדובר בילדים מפוחדים, אשר מוכנים בכל רגע לרוץ ולברוח, או לו? ניתן לעוף. תנועות פתאומיות מפחידות אותם. בשתיקתם, הם נוטים לסקור את החדר, ולתכנן דרכי מילוט בכל פעם שהם נכנסים למרחב כלשהו, וכמובן גם לחדר הטיפול .
חוסר הוודאות שבחייהם מקבל ביטויו בחדר. המטפל מוצא עצמו מועסק בשאלות: האם הזיכרונות מדויקים או שמא בדויים? מה מבטאים קור הרוח, היובש, הענייניות, האוטומטיות והניתוק בעת חשיפת סיפור הטראומה?
והפיצול בין הטוב והרע- האם אי פעם תתאפשר אינטגרציה של הרגשות הקונפליקטואליים?
חוסר הוודאות משתק אבל גם משתיק. היכולת לשאת אותו בחדר הטיפול הכרחית, כדי שהמטופל יוכל "ללכת לאיבוד בתוך הסביבה המתפתחת שלו", יוכל לאפשר פתיחתו של "מרחב קליני חיוני לגילוי העצמי" (בולס, 1987, עמ' 215), וכדי שהמטפל לא ישבה בעולם מושגים מוכרים אשר יגבילו את היצירתיות שלו.
השאלות בהן עסוק המטופל שנפגע מינית, קשורות במציאות החיצונית של הפגיעה, אבל גם במציאות הפנימית של הקורבנות שלו.
על מנת שיוכל למצוא את האני האמיתי שלו, הוא זקוק למטפל שיקבל ויכבד את הצרכים הלא מובנים או המושתקים שלו, ויאפשר לו לחוות אותם.
המטפל מנסה להבין את השתיקה. הוא שואל אלו סימנים ורמזים מצויים בה, וכיצד ניתן לפענחם. הוא מגייס בתוכו את המוכנות לשמוע, כדי שיאפשר למטופל להשמיע. אולם, שתיקת המטופל מאיימת, כיוון שהיא מחברת את המטפל למגבלותיו. ברגעים אלה החיבור של המטפל לחשיבותה וליתרונותיה של השתיקה הינו כמעט קריטי.
השתיקה בטיפול, מתאר יאלום (2002), דומה לשקט של ילד קטן לפני שהוא שוקע בשינה. במעבר הזה בין ערות לשינה, הוא מדמיין את חייו. לפעמים הוא סוקר את אירועי היום, ולפעמים כמה לאובייקט מסוים. באמצעותה מתאפשר "עיבוד " העולם הפנימי והמציאות החיצונית.
כיצד נדע מתי בשתיקת המטופל מתנהל אותו תהליך עיבוד פנימי כה חיוני?
לימור היא מתבגרת שהוטרדה מינית ברחוב, בסמוך לביתה. באחת הפגישות היא בחרה לראשונה לשתוק. האווירה לא הייתה כבדה. הייתה תחושה של התרפות ורגיעה, עד כדי כך שהיא ליוותה את השתיקה בגירוד אינטנסיבי ונינוח של פצעים בזרועותיה. אני לא פירשתי דבר. חששתי להיכנס למלכודת הביקורתית מאוד של הוריה, וחיכיתי לשעת כושר מתאימה יותר. בעקבות אותה פגישה ביקשה להפסיק את הטיפול. טענה שהתגברה על מירב חרדותיה הקשורות לפגיעה המינית, ולכן לא מרגישה בצורך להמשיך בטיפול. הייתה לי תחושה שלימור בדקה האם אני מתכוונת לוותר עליה.
כשהצעתי שתישאר בכל זאת בטיפול, נראה היה כאילו ירדה אבן מליבה, וכי שמעה את אשר השתוקקה לשמוע. נראה, כי רק מתוך אותה נינוחות יכלה לימור לבדוק ולעבד נושאים הקשורים בצרכים ראשוניים שלא סופקו.
רגעי השתיקה, מגדילים את משקלן של המילים שנאמרות ביניהן, ומאפשרים למטופל ולמטפל כאחת, להרגיש יותר את הנוכחות הפיזית במרחב. כאשר הדיבור מנותק מן הגוף ומן הרגש הוא נעשה מזויף, חסר משמעות, חסר עידון וחסר משקל, או במילים של סוזאן זונטאג (1966), הוא נעשה 'דיבור רע'.
השתיקה מגבירה את הקשב של המטופל לעצמו, ובכך יש לה אפקט מרפא כנגד הנטייה לדבר באופן מנותק ולא אמיתי.
בפגישות השתיקה המטפל מתייחס לנחווה בחדר, כמקור פוטנציאלי לידיעה. הוא משתמש בחוויה התחושתית להתמרת (transformation) התחושה או הרגש, ולהפיכתם לייצוג מילולי, שניתן להציעו לבדיקה משותפת עם המטופל.
המטפל עסוק במציאת דרך להעניק משקל ומשמעות לשפה, כדי שבאמצעותה המטופל יוכל למצוא את המילים הנכונות על מנת לבטא את המצב הנפשי הסובייקטיבי. הכוונה למצב שהוא יודע אותו, אך אינו מסוגל לחשוב אותו ולכן גם לא לספרו.
מדובר על תהליך המאפשר ל "ידוע שלא נחשב" (unthought known) (בולס, 1987), או ל"סיפור שאינו ידוע" (מילר, 1979), לבוא לידי ביטוי באמצעות השימוש בתהליכי העברה והעברה נגדית.
השתיקה היא גם תנאי הכרחי לרגרסיה לתלות, אשר מאפשרת לחוות את הסביבה הטיפולית כמחזיקה ומפצה. ידוע, כי נפגעי גילוי עריות, או כאלו שלא נתמכו ולא הוכלו על ידי משפחתם בעת האירוע הטראומטי, נזקקים נואשות לחוויה זו, ומחפשים אותה בטיפול בדרכים שונות.
המטפל משמש ברגעים אלה למטופל כאם, אשר קלטה את מצוקותיו של תינוקה והתמירה אותן לייצוג או לפיתרון כלשהו של סיום המצוקה שלו.
הוא יצטרך להקפיד להיות "אם טובה דיה", כדי שלא ייפול למלכודת הטוטאליות וכדי שלא יחרוג מגבולותיו כמטפל, עד כדי כך שיכניס את הטיפול לשלב של שיתוק או סיום טרם זמנו.
הקרבה והמרחק או שאלת הגבולות
דרך חווית השתיקה בחדר, המטופלים מתמודדים בתוכם גם עם שאלת הקרבה והמרחק.
בולט הדבר בקרב מתבגרים העסוקים בסוגיה זו יותר מאחרים. תחושתו של המתבגר שלא ניתן להבינו או להכילו, מעורבת בכמיהה שלו לחוויה אמפתית התמזגותית, ובחרדה מפני חודרנות. לפיכך, המטפל במתבגרים, אשר מחפש את הדרך להגיע ליחסי אמון עם המטופל, נע בין הצורך לשמור על גבולות הטיפול, לבין הנטייה להיענות למשאלת המתבגר לבטל או לטשטש את הגבולות.
רז נפגעה על ידי מי שאהבה.
מאז הפגיעה נאלצה לפתח ידיעה שקרבה ומרחק הם מושגים שאינם רלוונטיים יותר עבורה. כי מה שהיה פעם קרוב, בטוח ומגן- היום הוא רחוק, פוגע ואכזרי.
מה היא, אם כן, קרבה עבור השורד תקיפה מינית? עד כמה היא מתעתעת ומסוכנת?
איך הוא יידע לאמוד מתי הקרבה המיטיבה הופכת לקרבה ממאירה? אולי אם כך, חושב השורד, עדיף שלא להתקרב כלל?
נראה ששאלות אלו משותפות למטופל ולמטפל גם יחד.
באחת הפגישות רונה הייתה עסוקה בשחזור אחת מהחוויות הטראומטיות שעברה בקשר המתמשך של גילוי עריות עם אביה. הבזק הזיכרון (הפלאשבאק) היה חי ובלתי נסבל. היא קמה ממקומה נסערת, רוצה לעזוב את החדר, לא שועה לאמירתי שהפגישה טרם הסתיימה, וכי חשוב שלא תצא כך. כשעמדנו אחת ליד השנייה, אני מניחה ידי על זרועה, מבקשת "אל תלכי כך".
היא מגיבה כנשוכת נחש, כאילו שפכתי עליה רותחין, ואומרת בקול ספק מפוחד ספק תוקפני "עזבי אותי"!.
אני מסירה מייד את ידי, מתנצלת, מוטרדת מתגובתי.
זו לא הפעם הראשונה שרונה עוזבת את החדר בסערה באמצעיתה של פגישה, אולם עבורי (שממעטת לגעת במטופלים) זו הפעם הראשונה שנגעתי בה, או בכל מטופל אחר מבלי לבקש את רשותו.
היא משאירה אותי מוצפת ברגשות-אשם, שואלת מה קרה לי, ולמה הפעם?
בפגישה הבאה, אני מעלה את עניין המגע.
רונה מתלבטת בתוכה. עוד לא לגמרי יודעת לבטא מה חשה. אומרת שנבהלה כי "חשה כמו מזוהמת. זה היה ממקום של לא לזהם אותך. הבהיל אותי כי יכולתי לרצות יותר".
ובכל זאת, אומרת שיש בתוכה חלק שמאושר על שנגעתי בה.
ההפרה של הקרבה והמרחק, הייתה הדדית, מאיימת ומבלבלת.
האם ניתן היה להימנע מסיטואציה זו, או שמא מדובר בשחזור בלתי נמנע של החוויה הפולשנית? הישאבות הכרחית לשחזור יחסי האובייקט המתעללים, אשר בסופו של דבר מאפשרים עיבודם במסגרת יחסי ההעברה?
המפגש עם הפגיעה המינית מעמת אותנו עם מציאות שעולה לעיתים על כל דמיון, כאשר קצות העצבים חשופים, עד שאי- אפשר לשאת.
לכן המטפל אינו יכול להיות 'מסך חלק' (או 'ראי אטום'- opaque mirror), שפרויד הטיף לו (אם כי לא נהג כך בפועל). נהפוך הוא. סגירת המרחב הפנימי להעברה נגדית שלו, על ידי החלפתו בניטרליות או בריחוק מדעי, תקשה על יצירת מרחב, אשר מאפשר ביטוי שלם וברור יותר של ההעברה.
המטפל עסוק לעיתים במציאת המינון הנכון בין ריחוק ואובייקטיביות סבירים- אשר לא יחוו כניכור ואדישות לבין רגישות, חמלה, הזדהות ואנושיות, שכל כך מתבקשים בעבודה עם מטופלים אלו. הוא בו-זמנית צופה ניטראלי ושותף אמוציונאלי.
כשנדמה לו שהמטופל זקוק להארכת זמן הפגישה, הוא ישאל את עצמו עד כמה הפרת ה-setting מחוברת לצרכים של המטופל, מספקת לו לראשונה הענות אמיתית לצרכיו, או שמא היא נובעת מן הצרכים האומניפוטנטיים שלו להיות המושיע, ונחווית כפולשנות או אפילו פתיינות מסוכנת בעיני המטופל.
העיסוק בשאלת הגבולות בטיפול והפרתם נחווה לעיתים כעיסוק טורדני.
ראשיתו כמובן, בחוויה הטראומטית עצמה. המשכו- בחייו של המטופל שאינו יכול לסמוך יותר על השיפוט שלו, כי הנכון הוכח כמוטעה, האהבה הפכה במפתיע להתעללות, ההורות הפכה לזוגיות, והיציב והבטוח הפך למאיים ולמפתיע.
המטופל כמה לאהבתו של המטפל, אבל פוחד משחזור החוויה הטראומטית של הפרת האמון. לכן, הוא עסוק באופן מתמיד בבדיקת הגבולות של המטפל ושל עצמו.
הוא משתוקק, כמו רבים ממטופלינו, להיות האחד והיחיד. אולם הוא מרכיב משקפיים אחרים, מעוותים. משקפיים של אבא שאמר "את האחת ויחידה, רק איתך אני עושה את הדברים המיוחדים האלה, אני בטוח שיהיה לך טוב ונעים ומיוחד...נכון שזה נעים"?...אבל זה כואב ומשפיל!
המטופל שואל את עצמו האם הוא אוהב או אדיש, מסור או מנותק. רגיש ומבין, או אטום ולא רואה.
"איך אוכל, הוא שואל בתוכו, "לגעת בכמוס מכל ולהיות בטוח שהוא לא ילעג, יגעל, ישפיל וידחה. איך אדע שהוא מספיק חזק כדי להכיל אותי. איך אהיה בטוח שלא אהרוס אותו. איך לא אגרום לו שינטוש אותי. אני הרי מומחה בזה..."
הוא בודק מידי פעם את יכולת המטפל להעמיד ולכונן גבולות. מזמין אותו לשחזור חווית הפגיעה. מנסה להפעיל אותו ולחלץ ממנו כניעה כהוכחה לאכפתיות. כשהוא בטוח שהמטפל לא נכנע למשאלת השחזור, לא נהרס על ידי דרישות שאין להשביען ולא נוקם בו בשל כך, רק אז הוא יכול להירגע, ולבטוח בתהליך הטיפולי.
הבושה והאשמה
הבושה והאשמה מתבלים את האווירה מתחילתו של הטיפול. יש בהם עוצמות חוסמות ומשתקות. תחושות הבושה והאשמה מעוותות את ביקורת המציאות של הנפגע, ומאפשרות בנייתה של תפיסת מציאות אידיוסינקרטית, בה מי שהותקף ונפגע הוא האשם והאחראי על הפגיעה.
לפעמים המטפל שואל את עצמו איך מאפשרים "עיבוד לעומק" מבלי לעודד את אשמת הקורבן. מתלבט לגבי הצורך לעבוד על קורבנותו, כהכנה לחיים בחוץ.
אלה מענה עצמה בשאלה- "מה היה קורה לו הייתה שמה גבול קודם"?! לא יכולה להשתיק את הדהודה של טענת קרוביה "מה את מגזימה? הרי לא עברת אונס! הוא אפילו לא הפשיט אותך"!
היא אינה יכולה לקלוט או לדעת, שאמירתם מבטאת למעשה את החרדה שלהם, וכי באמצעות הבוז שמבטאים כלפיה, הם מגנים על עצמם מפני רגשות לא רצויים, וקונים תחושה של חוזק כביכול.
הבושה מתהווה עם התפתחות הידע וההכרה. הבושה הארכאית נבנתה מרגע שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת. גם המטופל חווה בושה זו, כאשר הוא יודע שההורה האוהב הפך למתעלל, וכי הוא עצמו מכיל בתוכו את אותו הורה. הבושה מעמיקה עם ההכרה שהוא לא מנע את התרחשות הפגיעה המינית, ואולי אף תרם להתרחשותה. לכן הוא חש לעולם חסר-ערך ורע.
"האמנתי שהם יודעים יותר טוב ממני. שמשהו אצלי לא בסדר", אומרת רונית, שהייתה בטוחה, שכל מה שהוריה המתעללים עשו לה מגיע לה, כי היא כל-כך רעה.
נפגע גילוי העריות חווה בדרך כלל תקופה מסוימת, גם אם קצרה ביותר, של מגעים חמים, עדינים ונורמאליים מן ההורה הפוגע. הוא מתגעגע למגעים אלו גם בתקופה של הפגיעה המינית, אולם מתקשה להבחין ולהפריד בין הגעגוע הלגיטימי והצורך במגע הורי, לבין שיתוף פעולה עם הקשר הפרברטי.
מתעוררת בו אשמה, כאילו כמיהתו היא למגע הפרברטי. הוא אינו מאפשר לעצמו לראות את התמונה במלואה: את פער הגילאים, את הסמכותיות, ואת והצורך והחובה לספק את רצון ההורה "כי כך חינכו אותו". הוא מכחיש את השפעת הפחד הנוראי בו היה שרוי, ומסרב לקבל את המציאות שההורה שבו בטח באופן מוחלט, זה שהיה אוהב ומגן- הפך לתוקף. הוא לא מוכן לוותר על האשליה ש"תמיד יהיה מי שיגן עליו".
רווית מתייסרת על רגעי ההנאה ואומרת בכאב "העונג (שבפנטזיה) היה כה גדול, עד שחששתי שלא אחזיק מעמד. אני מכירה [איך זה] שממקום מאוד שלילי יכולתי להרגיש, ולו במידה מזערית עונג. אולי ממקום של אשמה. אין לי זכות. אסור לי. אבא גרם לי שאהיה במקום שרצה שאהיה. הקיבוע על תחושת האשמה על ההנאה כה גדול, שאני לא יכולה לראות את הדברים אחרת".
גם יעל מדברת שוב ושוב על תחושת האשם הכבדה שלה, ומבטאת משאלה להשתחרר ממנה.
לשאלתי "ומה תרגישי אם תוותרי עליה?"
היא מגיבה "..אני רוצה מצד אחד לקחת אחריות ומצד שני להשתחרר מן האחריות על ההתנהגות שלהם. [אני] עוד לא יכולה לעשות הפרדה בין החלקים שלי לשלהם".
כשאני מצביעה על הכוח שבאשמה היא אומרת:
"הוא עדיין מופנה כלפי האני שלי...הוא לא משרת אותי טוב ונוח...הוא מזין את הכעס שמכוון כלפי עצמי. אין לי שום מידת רחמים. אני חשה עדיין אשמה מאוד... באחד הרגעים שויתרתי לא מתתי. יצאתי עם משהו הרבה יותר גרוע! למה לא ידעתי רגע קודם שזה אולי [הולך להתרחש]. אני אשמה בכל מקום ובכל מצב".
מטופלים שנפגעו על ידי דמויות זרות, חשים פחות אשמה, אולם עדיין קיימת תחושת ה 'בדיעבד'. "הייתי צריך לצעוק...לבעוט...להתחנן"... או "אם לא הייתי לובשת את השמלה האדומה, הוא לא היה נוגע בי".
בניסיונות להתמודד עם הבושה והאשמה וכדי לצמצם את תחושת חוסר הישע, הקורבן מנסה ליצור חוקיות מדומה במקום בו החוקיות נרמסה ברגל גסה.
הוא מפנה כעס כלפי העצמי, אינו פוסק מלייסר את עצמו על חוסר היכולת שלו, עד כדי כך שהופך באופן פרדוקסאלי את חוסר הקומפיטנטיות לפוטנטיות.
קל לו יותר לשאת את המחשבה שהייתה לו היכולת לפעול בצורה טובה יותר, מאשר להכיר בכך שהיה חסר-ישע.
יעל מיטיבה לומר זאת :"המצאתי את האונים כדי לא להרגיש את חוסר האונים"...
..."לרוב [אני] מרגישה שנכנעתי לו...זה נתן לו הרבה כוח!... העברתי לו הרבה כוח"...
אם כן, הבושה והאשמה נמצאות בקרבו של המטופל בעוצמות מפחידות הרבה לפני שהגיע לטיפול. כל תהליך בטיפול, שידמה כאילו הטיפול 'מעורר' אשמה, אינו אלא תהליך משחזר במסגרת יחסי ההעברה, אשר מאפשר עיבוד ושינוי בנוקשות התחושות ההרסניות הללו.
באינטראקציה הטיפולית, המטופל עושה מאמצים כדי שהמטפל לא יחשוב עליו כעל מישהו פגוע, אשר לא ניתן לאהוב אותו. כתוצאה מתלווים אל האשמה והבושה הפחד מפני נטישה.
אווירה מעודדת ומקבלת בחדר, תאפשר לו לזנוח את ההגנות ההמנעותיות, ולהעיז להיות במגע עם מגוון התחושות המכאיבות והמבישות שחווה בעת הפגיעה. כך יוכל לצמצם באופן הדרגתי את תחושות האשם והבושה, אשר כה חיבלו באני שלו וביכולתו ליצור אינטראקציה בריאה עם האחר.
זיכרונות הגוף
לאחר שנוי פותחת את שער הקליניקה, היא מתבוננת בכפות ידיה. כשהיא נתקלת בעלה על המדרכה, היא משפילה מבט ומביטה לאחור. כשהיא נזכרת בטראומה המינית היא אוחזת בידה הימנית בצד שמאל של גופה, ופניה מתעוותות ומביעות תחושת קבס כבדה.
שפת הגוף שלה משדרת לעיתים השפלה וכניעות. הססנות אשר מהולה ברצון להיעלם.
זיכרונותיה של נוי משתחזרים בגופה אשר מדבר במקומה. כנראה שהוא נושא איתו זיכרונות גוף לא פשוטים לעיכול. חלקם מודעים, וחלקם עדיין לא, על אף הניסיונות שלנו לברר זאת.
הטראומה המינית, היא חוויה גופנית חודרנית בלתי נסבלת. היא עמוסה בתחושות גוף קשות אשר ברגע הטראומה לא ניתן לעבד אותן. הנפגע מאחסן את החוויה המציפה באופן מנותק וראשוני, בדומה לתהליך המתרחש במצבים פרימיטיביים שלא עברו מנטליזציה (unmentalized experiences) (מיטראני, 1996). הזיכרון הקשור לטראומה, אינו מילולי בעיקרו. הוא נבנה כמרקם מנותק של תמונות, קולות ותחושות גוף לא מעובדות. הטראומה חיה בזיכרונות הגוף כאילו ארעה זה עתה, וכך היא מלווה את הנפגע, הרבה מעבר לזמן התרחשותה.
כאב הפגיעה המינית מתרחש בו-זמנית עם סבל גופני, ולכן בכל פעם שיתעורר זיכרון הטראומה הנפשית יופיע גם הכאב הפיזי.
חוסר היכולת להבהיר במילים מדויקות חוויה גופנית, גורמת למנסה למלל אותה לתחושה של היות "לא מובן", אשר מלווה בחוסר אונים מציף.
עבור מטופלים שחוו גילוי עריות (עליהם נמנית גם נוי), הזיכרונות הראשונים נחשפים תחילה באמצעות כאב עמוק או פצע במיקומים שונים בגוף.
לכן נפגוש לעיתים קרובות בקרב מטופלים אלו סימפטומים כמו הפרעות אכילה, הפרעות במערכת העיכול ובדרכי השתן, כאבים שונים, מתח פיזי או התנהגות של פגיעות עצמיות.
לו היה מתאפשר עיבוד החוויה הטראומטית בסמוך להתרחשות הטראומה, ניתן היה לעזור לנפגע לתרגם את הגופני לנפשי ולסימבולי. אולם כאשר מדובר בתגובה פוסט-טראומטית, גם ההיבט הנפשי והסימבולי של הטראומה, הופך לסומאטי.
לסימפטום הגופני, כידוע, תפקיד הגנתי. הוא נועד להפריד בין הפסיכה לסומה, ובכך להגן מפני הכאב הנפשי. המטופל שואף להחזיק את המערכת הנפשית במצב של חוסר-אינטגרציה, כיוון שהאינטגרציה מכאיבה ללא נשוא. הפיצול נועד לבלום את החשש מהתפרקות טוטאלית, אשר כה שכיח בקרב נפגעי טראומה מינית. ברגעים של ייאוש ועייפות מן ההתמודדות הקשה עם הזיכרונות הטראומטיים, הפחד הופך לכמיהה ולגעגועים לאשפוז, אשר מהווה עבורם מפלט מן ההתמודדות המכאיבה והמתישה.
בחדר הטיפול, המטפל מבחין לעיתים בתחושה עמומה המשתקפת במבע עיניו של המטופל, או בגילוי כלשהו המצביע על כאב או על חוויה הקשורה בריחות ובזיכרונות ויזואליים ושמיעתיים. לפעמים המטופל נחווה מרוחק ובלתי נגיש.
לעיתים קרובות ייתן ביטוי לדאגה לשלמות הגוף, אשר מלווה ברגשות מטרידים, בפחד ובמבוכה. חרדה זו נובעת לעיתים מחסך בחוויות תחושתיות קרובות עם האם, כפי שנראה במקרה של דנה.
דנה המתלבטת לגבי זהותה, מספרת בלווי תנועות נענוע רכות לא מודעות, על העונג שחשה, עת בת זוגתה נוגעת בעורה ומלטפת אותה באופן לא מיני. עונג, שדנה לא רוצה שייגמר אי פעם. כאשר אני מופיעה בפנטזיה שלה במהלך הליטוף, ומחליפה את מקומה של בת הזוג, העונג הופך לעילאי, ולהתגשמות מאווייה. אולם כעבור רגע , היא מגיבה בייאוש נוראי. ההכרה שמדובר בפנטזיה שלא תתממש מכאיבה לה מאוד, ומחברת אותה להתפכחות החוזרת מן האשליה שאימה תהיה בשבילה כפי שהייתה זקוקה לה.
הצורך של דנה במגע, בנוכחות ובהכלה הוא אין סופי. לכן, המודעות לכך שלא רק שהמגע המפצה איננו אפשרי, אלא שבקשר הטיפולי מקופלים גם סיום ופרידה, מכאיבה לה באופן בלתי נסבל.
כדי להתמודד עם החרדה לשלמות הגוף, המטופל מנסה ליצור גבולות גוף בדרכים שונות. לפעמים הפגיעה העצמית, משרתת צורך זה.
פטמותיה של מירב מזדקרות שלא על פי בחירתה. היא מועסקת באופן טורדני ברצון לשרוף אחת, עד שתיקטם.
מירב גם נוהגת לעשות לעצמה כוויות קשות, צורבת את עורה ללא כל תחושת כאב.
היא שרויה במעין אוטומטיזם, מנותקת רגשית. הסביבה אינה מעניינת אותה. האחר אינו רלוונטי. יש הווה של פגיעה, שנחווה על ידה כהגנה. כך היא הופכת את גבולות גופה לממשיים, מחזיקים, חד- משמעיים, מוכתבים על ידה ולא מופרים על ידי האחר המתעלל.
תחושות הגוף נעות מהעצמה בלתי נסבלת, אל ניתוק והכחשה. המעברים לפעמים מהירים ובלתי ניתנים להבנה על ידי האחר, שלא עבר חוויה טראומטית מינית.
אדווה, יצרה נתק מוחלט מגופה מחד, ומאידך מדברת דרכו (אנורקסיה, בולמיה, עצירות, קושי להשתין, פגיעות עצמיות, ניסיונות אובדניים).
היא קבלה מחזור לפני גיל 11, שדייה היו מפותחים והייתה הגבוהה בין כל תלמידי ביה"ס. אדווה שנאה את גופה הנשי השונה. בגיל 13 הפקירה אותו לחסדי ידיד משפחה, ואח"כ לחסדי חבר שאהבה, למרות שסלדה מן המגע המיני ביניהם. "כשהוא נוגע באבר המין שלי", היא אומרת, "הוא גונב אותי". היא אינה יכולה להתחבר לגופה במובן החיובי, הנשי, המקבל, והאוהב. היא נגעלת מהפרשותיה, ומאלה הגבריות.
תחושת הגועל מרכזית בחייה, ומותקת גם לנושאים שאינם מיניים.
לעומת זאת, לא מזמן, כשהיא כבר בת 25, ילדים חמדו לצון, וזרקו עליה ביצה. אדווה לא עצרה לרגע, ולא אמרה מילה. היא המשיכה בדרכה עם הביצה הניגרת מראשה, מנותקת לחלוטין מרגשותיה.
כאשר המטפל לא מאוים, הוא יכול לשבת עם המטופל במהלך חשיפת חומר מכאיב במיוחד. הוא יכול להחזיק את חוויותיו של המטופל בתוכו, עד שייתן להן משמעות וורבלית שתועבר למטופל בזמן מתאים מבלי להכחיש את החוויה שלו עצמו. בכך, הוא מאפשר למטופל לחוות את התחושה הנחשקת, שיש מי שמסוגל להכיל אותו.
האווירה הטיפולית בחדר נתפסת בעיני המטופל כבטוחה, והוא מעיז להתחיל ולהיזכר.
בתנאים אלה המטופל יוכל לעשות גם התמרה (טרנספורמציה) של הכאב הגופני לזיכרונות קונקרטיים של פגיעה מינית. כשההתמרה מתרחשת- מופיעה הפחתה בכאב הפיזי, עם גידול בחיות ובתפיסת עצמי בהירה יותר.
ניתוק (דיסוציאציה)
החדר רווי רגשות, אולם לעיתים קרובות אלו רגשותיו הגלויים של המטפל, אשר הושמו בו באמצעות תהליך הזדהותי, בעוד המטופל עצמו נשאר מנותק רגשית.
..."הוא שכב מעלי ואני לא הייתי שם יותר. אני ישנתי מתחת לשמיכה חורפית כבדה, רואה איך הוא פוגע בילדה שלו, אבל לא מרגישה דבר, מלבד חומה המפנק של השמיכה" (מארש, 2002).
הניתוק (דיסוציאציה), כמו הנושאים האחרים בהם נגעתי עד עכשיו, מופיע לעיתים קרובות בחדר הטיפול של נפגעי תקיפה מינית ומשפיע על האווירה הייחודית בחדר.
כאשר מידת הכאב של האדם גבוהה מכדי שתהיה נסבלת, כפי שקורה בטראומה, הוא מתנתק מפני החוויה הטראומטית בניסיון להסתגל לכאב, אשר קשור באירוע החיצוני. ההתנתקות הטוטאלית היא אוטומטית ומשמשת כהגנה מפני הצפה. היא מעין "לקיחת פסק-זמן" מן ההתעללות. הקשב של המתנתק מצטמצם באופן קיצוני עד כדי מעין בריחה מן הזיכרון האוטוביוגרפי או מן הזהות האישית שלו עצמו, תוך שהוא יוצר לנפש מעין מקום אחר ללכת אליו.
המקום של מאיה ריד נעים ומלטף:
"ניסיתי להתחבא ממנו, אבל לא הצלחתי, התקפלתי לגמרי ושמתי את הידיים על הראש, ואת הראש בין הברכיים, ופתאום עטפו אותי מן קולות רכים כאלה, אוהבים ומלטפים- ניגוד מוחלט לצרחותיו ההיסטריות של אבי. זה היה גדול. פשוט גדול. הצצתי וראיתי אותו חובט ומצליף במישהי, ולא הרגשתי כלום. הפסקתי לצעוק, וגם הדמעות חדלו, וצפיתי על ילדה בת תשע שאביה מכה אותה" (ריד, 2002, עמ' 93).
האדם מפצל משאר האישיות שלו מערך מתואם של פעילויות, מחשבות, עמדות או ריגושים ומאפשר לחלק המפוצל והמנותק לתפקד באופן עצמאי. הקשב מצטמצם באופן קיצוני, וכך נחסמת דרכה של ההתעללות אל התודעה והזיכרון, כאילו לא התרחשה כלל. במקרה אחר היא מוקטנת, מתורצת ונסלחת, כאילו כל מה שקרה איננו התעללות. זוהי בריחה מנטאלית במקום בריחה פיזית, אשר אינה מתאפשרת בתנאים של הפגיעה הטראומטית.
ילדים פגיעים יותר להתפתחותן של הפרעות דיסוציאטיביות בשל יכולתם הטבעית להגיב בניתוק. יש להם מקומות סודיים במוחם אליהם הם "הולכים" במצבים מציפים. אלו אזורים של פנטזיה חסרת מגבלות של מציאות. כשילד נכנס לפנטזיה כזו, ניתן לראות שהוא "סוגר" את עצמו התנהגותית, כאילו הוא בטראנס. לפעמים הוא עושה תנועות חזרתיות, אשר יכולות להיות מפורשות בטעות כהתנהגות פסיכוטית או אוטיסטית. כשהם חווים פגיעה על ידי מבוגרים או חזקים מהם, מתאפשר להם רק לקפוא או לברוח פנימה "בתוך הראש" ולכן הם פונים לעזרת היכולת הניתוקית ההתפתחותית שלהם.
היכולת לשקוע בטראנס או במצבי ניתוק, מתפתחת לכלל אומנות אצל ילדים הנתונים להתעללות. הם לומדים להתעלם מכאב עז, לקבור את זיכרונותיהם באמנזיות מורכבות, לשנות את תחושת הזמן, המקום או האדם, ולעורר הלוצינציות ומצבי דיבוק. לעיתים שינויי התודעה הנם רצוניים, ולעיתים אוטומטיים ומורגשים כזרים ולא רצויים.
גל, שנולדה לאב חולה מאוד, אולפה לאורך ילדותה לא להרגיש. להרגיש היה עבורה להיות מחוברת למותו הצפוי של אביה, להעדפתו האובססיבית על ידי אמה ולכאב הצורב נוכח ההשקעה המוחלטת בו על חשבון הטיפול בה. להרגיש משמעו היה להיות מחוברת להיעדרותה הרגשית של אמה גם לאחר מות האב, ולחוות בהתרקמותה של התקשרות דביקה נוספת שלה, עם גבר אחר.
להרגיש פירושו, לחוות את הפן המתעלל של הקשר עם הפוגע, ולוותר על האשליה שהוא האב האוהב לו הייתה זקוקה כל ימיה.
בחדר, כשגל מדווחת על אירועים כואבים בחייה, היא נשמעת כאילו היו 'רשימת קניות'. כשהיא נכנסת לפרטי פרטים, הם אינם כוללים את רגשותיה, אלא תיאורים קונקרטיים "הוא אמר... ועשה... ונגע..." הרבה פעמים החיוך משוח על שפתיה, הולם בי באופן מכאיב. אפילו בלתי נסבל.
לעומת זאת, יומן החיים שלה, רווי כאב ומצוקה. התיאורים רגישים ומורכבים. רק שם, מול הנייר היא יכולה לוותר על מעטה הניתוק.
היא מפקידה אצלי את כאבה, ואת השמירה על התקווה והחיבור לחיים.
באחד הערבים הפקידה אצלי את משימת השליטה במשקל גופה.
היא מתקשרת בשעת לילה מאוחרת, ומבקשת בתחינה "נעמה! תעזרי לי שלא יהיה לי בולמוס של אכילה מחר בבוקר". המצוקה שלה נשמעת ומורגשת. ואני שואלת את עצמי, איפה היא הייתה כשדיברה על הטראומה המינית?
גילוייו של הניתוק בחדר, יכולים להיות דרמטיים וכאלה שלא ניתן להחמיצם, אולם גם עדינים הרבה יותר, וללבוש תחפושות שונות כמו קשיי ריכוז, התעלמות וזלזול אצל מתבגרים.
ליהי הגיעה לטיפול עקב מעשה מגונה שנעשה לה ברחוב על ידי זר. בטיפול נחשפו גם קשיים בקשר עם ההורים, וכתוצאה הם הוזמנו לפגישה משפחתית. המפגש היה סוער והתקשיתי לבלום את התוקפנות והסאדיזם של הוריה.
ליהי שלפה את רפרטואר התגובות המוכר לה, ונעה בתזזיתיות מהתלהמות מילולית כלפי הוריה, בכי, כניעה ואל ניתוק, אשר התבטא בשתיקה ובבהייה, בעוד הוריה אינם עוצרים. כשנשאלה שאלה כלשהי התבוננה בפליאה והגיבה ב"מה"?, תגובה מאוד מוכרת מן הטיפול.
כששיקפתי את השיתוק, ההלם, וחוסר-האונים האיום אשר חשה, הוריה והיא כאחת התבוננו עלי בפליאה.
בפגישה שלאחר מכן, כשניסיתי לדובב את ליהי לגבי תחושותיה בפגישה בכלל וכלפי, נתקלתי בניתוק מוחלט "היה בסדר. מה היה בפגישה?..."
המטפל אשר מפתח קשב לגילויים הקלים והחמורים כאחת של הניתוק, יעזור למטופל מתוך הכאן ועכשיו להתחיל בתהליך איטי וממושך של היכרות עם נטייתו לניתוק, והכרות עם החוויה המוסתרת. הגמשת הניתוק והפיצול, תאפשר עבודה משותפת לעבר האינטגרציה המיוחלת.
ספרות:
בולס, כ., (1987). צילו של האובייקט. הסדרה הפסיכולוגית, הוצאת דביר, 2000.
יאלום, א., (2002). מתנת התרפיה. הוצאת כנרת.
מילר, א., (1979). הדרמה של הילד המחונן והחיפוש אחר העצמי האמיתי. הוצאת דביר, ת"א (1992).
ריד, מ., (2002). שבויה. כרוניקה של גילוי עריות מקצועי-סיפור אוטוביוגרפי. הוצאת תמוז, תל-אביב.
Marsh, L. (2002). Lee Marsh Abuse Recovery page. http://www.geocities.com/wallesely/gazebo/2530/dissociation.html
Mitrani, J. (1996). A framework for imaginary. Northvale, New Jersey: Jason Aronson Inc. In:
שפירא, ר. (2002). מצבים פרימיטיביים שלא עברו מנטליזציה וביטויים בטיפול. עבודת גמר לקבלת תעודה בפסיכותרפיה
Sontag, S. (1966).The aesthetics of silence, in Styles of radical will. New-York: Dell Publishing
המטפל נפגש בידיעה של הקורבן את שהוא לא אמור לדעת. ידיעה הרסנית שנחתה עליו מבלי שיכול היה להתגונן בפניה. ידיעת הרוע והנבזות. ההתעללות, הניצול והבגידה. האגוצנטריות והעדר האמפתיה.
ידיעה שהופכת סדרי עולם פנימיים וחיצוניים כאחת, אשר מוטבעת בה הנחייה לעתיד: אין לבטוח באחר, גם לא במי שנחשב הקרוב ביותר.
המטפל מיטלטל נוכח השוק וההפתעה, הזעקה שאינה נשמעת או נראית ובוודאי שאינה נענית. הוא מתעמת עם האמביוולנציה, האומניפוטנציה והאימפוטנציה ונקלע למציאות סדיסטית, או סאדו-מזוכיסטית קשה, אשר נראית כמו לקוחה מעולם אחר.
האווירה בחדר הטיפול נצבעת במגוון צבעים, ניחוחות וטעמים ייחודיים. כל מטופל יוצר את הסביבה שלו, ו"לכל סביבה יש דפוס שלה ועל כן היא ייחודית" (בולס, 1987, עמ' 215). ההרכבים שונים, העוצמות אחרות, אבל הם מופיעים שוב ושוב אצל כל אחד מן המטופלים, מזכירים לנו שאנחנו בשדה של התקיפה המינית.
נראה בהמשך, כי היכולת של הזוג הטיפולי להתחבר לאווירה המיוחדת הזאת, תאפשר למטופל לחוות את ההפנמות הקדומות של הוריו המתעללים או הנעדרים, ודרך חוויה זו יתאפשר סוג ההבנה שחיוני לשינוי. שכן, "לאחר שחווים פעם את המציאות הפנימית ומתמודדים איתה, נעלם הצורך לבנות שוב ושוב אשליות והכחשות חדשות" (מילר, 1979, עמ' 133), אשר נועדו לסייע למטופל להימנע מלחוות מציאות פנימית כה קשה. המטופלים קולטים, כי התגוננו עד כה מפני דבר שהתרחש בהיותם חסרי אונים, אך לאחר השינוי במציאות החיצונית והשינוי הפנימי, הוא לא יכול להתרחש עוד.
הסתכלות דרך העדשות של חווית הפגיעה המינית, מקרינה על אווירה ייחודית בחדר הטיפול.
אתמקד בחלק ממרכיבי אוירה זו: אתחיל בשתיקה המהולה ומונחית על ידי הסוד. ממנה אעבור לשאלת הגבולות אשר באה לידי ביטוי במשאלה לקרבה הנמצאת בקונפליקט עם הפחד מחודרנות ומבטאת צורך במרחק. הבושה והאשמה נוגעות בליקוי מייסר של תפיסת המציאות של הקורבן, ואילו זיכרונות הגוף מבטאים את שלא ניתן לומר במילים. לבסוף אתייחס לניתוק (דיסוציאציה), אשר מאפשר חיים אבל פוגע בחיות.
השתיקה
יעל שותקת שעה אחרי שעה במהלך 5 שנים של טיפול אינטנסיבי. השתיקה אינה מוחלטת. היא מופרת מידי פעם על ידי ניסיונות שלי להבין יחד איתה את מקורותיה ומשמעותה. לפעמים מבליחים לתוכה קטעי יומן-חיים שיעל מגישה לי כדי שאקרא בזמן הפגישה או לאחריה, דיווחים על פגיעות עצמיות מרובות, שפת גוף שאני לומדת אט אט לפענח, ושיחות טלפוניות בין הפגישות המוגדרות כשיחות s.o.s.
יש ומעטה השתיקה נקרע בעשר הדקות האחרונות של הפגישה, על ידי מלל משמעותי, שמאפשר כניסה ועיבוד מאוד חלקיים מפאת הזמן שנותר.
יעל, שהייתה מאושפזת מספר פעמים ולתקופות ארוכות, החלימה מכל הסימפטומים, מנהלת חיי חברה ועבודה תקינים ובעלי משמעות, הביאה לשינוי משמעותי בקשר עם אמה המתנכרת, ואביה שכנראה פגע בה מינית. היא אף מוכנה לעשות צעדים לקראת סיום הטיפול.
יעל עדיין שותקת את סיפור הפגיעה המינית. יתכן שתשתוק אותו לעולם, ותסתפק בעיבודו הפנימי והחרישי בתוך חדר הטיפול.
השתיקה שכיחה בעבודה עם נפגעי טראומה מינית בכלל, ובעבודה עם ילדים ומתבגרים שנפגעו בפרט.
שתיקתם של הנפגעים מהולה בעולו הכבד של הסוד. סוד בפני המטפל אבל גם בפני עצמם. ידיעה שיש דברים שאסור להיזכר בהם, אסור לדעת אותם או להרגישם, ובודאי אסור לספרם.
ידיעה שחוו פגיעה נוראית אשר משפיעה על כל היבט של חייהם, ומלווה אותם בכל רגע, באופן מודע או שאינו מודע.
נראה כי השתיקה בקרב נפגעי תקיפה מינית, לובשת צורות שונות. משתיקה מלאה, דרך שתיקה חלקית הנוגעת לנושאים מסוימים כמו הפגיעה המינית או חלקים ממנה, דרך מלל שאיננו משמעותי ואשר תפקידו למסך ולהסתיר, ועד לתגובה הפוכה של כפיית החזרה (obsessive compulsive reaction), אשר מאפשרת למטופל לביים שוב ושוב את הטראומה, ובכך להגיע בעזרת החוויה הטיפולית לביטוי של האני האמיתי שלו.
הצמד הטיפולי נתקל בתסכול שמעוררת השתיקה. המטופל חווה אותה בדרכו, בהתאם למקורותיה ולתפקיד שהיא משמשת עבורו.
כאשר הוא נמצא בחדר הטיפול, הוא מוצף לעיתים בשאלות אודות 'חידת הפגיעה':
בצורך להבהיר לעצמו מדוע הטראומה התרחשה, מדוע דווקא לו, ומדוע על ידי הפוגע המסוים.
הוא עדיין אינו מעז לשאול, כיוון שחושש לקבל תשובות שלא מסוגל לעכלן.
דורה שואלת את עצמה, למשל, איך זה שאמה אשר ראתה וידעה שאביה ואחיה הפכו אותה לשפחת המין שלהם, לא עצרה את ההתעללות, ובחרה להוציא אותה מן הבית ולא אותם.
נורית לעומתה מועסקת בשאלה, איך זה שמגעיו הנעימים והבטוחים של אבא הפכו באחד הימים למגעים קשים וחודרניים, מכאיבים ומביישים, מטריפים עד כדי כך שהיא צריכה לברוח לעולמות דיסוציאטיביים בכל פעם שאמא לא בבית?! איך זה אפשרי שהוא מפשיל מכנסיו, מטיח אותה על המיטה וחודר אליה. איך זה שאבא שאוהב כל כך הופך לשונא ולפוגע.
דורון נמצא במקום אחר, תמה בתוכו, איך יתכן שכולם רואים במורה המסורה כמי שמנצלת אותו, הסוער והתוסס מינית. איך ייתכן שהוא, הנבחר והגאה בכיבושו המיני, נחשב בעיני החברה לקורבן?
אדווה, אשר נפגעה מינית בראשית גיל ההתבגרות, מוצפת בשאלות וכל ניסיון למענה לא מניח את דעתה. היא חוזרת לחיות עם אמה המתעללת, סופגת את איומיה התדירים של האם לסלק אותה מהבית, וחייה בייאוש עם הידיעה שהאם מחפשת הזדמנויות כדי להחזיר את מי שפגע באדווה לביתה. כתוצאה מן המוכנות שלה להתפשר עם כל אלה היא חשה כזונה, ומוכנה לשלם את המחיר, רק כדי שלא תצא לעבודה. היא מאבדת את שרשרת הנסיבות הלוגית שהביאה אותה למצבה, ושוכבת במיטה 14 שעות ביום, כדי לברוח מן החיים ומן ההתמודדות איתם. מידי פעם היא פוגעת בעצמה בדרכים שונות כולל ניסיונות אובדניים, ואת שתיקתה בטיפול ממלאת לפעמים בערב רב של מילים, אשר כמו מקיאה אותן מבלי רצון לעכלן.
מטופלים שנפגעו מינית נדרשים להשתמש במילה היכן שהיא נעדרה, ופינתה מקומה לאקט.
הם משותקים בשל הידיעה, שהייצוג המילולי לעולם לא יוכל לבטא נאמנה את החוויה הטראומטית שעברו, מה גם שהמילה לא עמדה לעזרתם, אפילו כאשר היא נצעקה.
יש והם נתונים עדיין תחת צו הסודיות, שקשה להם להשתחרר ממנו, או תחת הכבלים של תחושות הבושה והאשמה, עליהן נדבר בהמשך.
בקרב שורדי גילוי העריות ניתן לפגוש לעיתים בהתנהגויות המצביעות על כך שמדובר בילדים מפוחדים, אשר מוכנים בכל רגע לרוץ ולברוח, או לו? ניתן לעוף. תנועות פתאומיות מפחידות אותם. בשתיקתם, הם נוטים לסקור את החדר, ולתכנן דרכי מילוט בכל פעם שהם נכנסים למרחב כלשהו, וכמובן גם לחדר הטיפול .
חוסר הוודאות שבחייהם מקבל ביטויו בחדר. המטפל מוצא עצמו מועסק בשאלות: האם הזיכרונות מדויקים או שמא בדויים? מה מבטאים קור הרוח, היובש, הענייניות, האוטומטיות והניתוק בעת חשיפת סיפור הטראומה?
והפיצול בין הטוב והרע- האם אי פעם תתאפשר אינטגרציה של הרגשות הקונפליקטואליים?
חוסר הוודאות משתק אבל גם משתיק. היכולת לשאת אותו בחדר הטיפול הכרחית, כדי שהמטופל יוכל "ללכת לאיבוד בתוך הסביבה המתפתחת שלו", יוכל לאפשר פתיחתו של "מרחב קליני חיוני לגילוי העצמי" (בולס, 1987, עמ' 215), וכדי שהמטפל לא ישבה בעולם מושגים מוכרים אשר יגבילו את היצירתיות שלו.
השאלות בהן עסוק המטופל שנפגע מינית, קשורות במציאות החיצונית של הפגיעה, אבל גם במציאות הפנימית של הקורבנות שלו.
על מנת שיוכל למצוא את האני האמיתי שלו, הוא זקוק למטפל שיקבל ויכבד את הצרכים הלא מובנים או המושתקים שלו, ויאפשר לו לחוות אותם.
המטפל מנסה להבין את השתיקה. הוא שואל אלו סימנים ורמזים מצויים בה, וכיצד ניתן לפענחם. הוא מגייס בתוכו את המוכנות לשמוע, כדי שיאפשר למטופל להשמיע. אולם, שתיקת המטופל מאיימת, כיוון שהיא מחברת את המטפל למגבלותיו. ברגעים אלה החיבור של המטפל לחשיבותה וליתרונותיה של השתיקה הינו כמעט קריטי.
השתיקה בטיפול, מתאר יאלום (2002), דומה לשקט של ילד קטן לפני שהוא שוקע בשינה. במעבר הזה בין ערות לשינה, הוא מדמיין את חייו. לפעמים הוא סוקר את אירועי היום, ולפעמים כמה לאובייקט מסוים. באמצעותה מתאפשר "עיבוד " העולם הפנימי והמציאות החיצונית.
כיצד נדע מתי בשתיקת המטופל מתנהל אותו תהליך עיבוד פנימי כה חיוני?
לימור היא מתבגרת שהוטרדה מינית ברחוב, בסמוך לביתה. באחת הפגישות היא בחרה לראשונה לשתוק. האווירה לא הייתה כבדה. הייתה תחושה של התרפות ורגיעה, עד כדי כך שהיא ליוותה את השתיקה בגירוד אינטנסיבי ונינוח של פצעים בזרועותיה. אני לא פירשתי דבר. חששתי להיכנס למלכודת הביקורתית מאוד של הוריה, וחיכיתי לשעת כושר מתאימה יותר. בעקבות אותה פגישה ביקשה להפסיק את הטיפול. טענה שהתגברה על מירב חרדותיה הקשורות לפגיעה המינית, ולכן לא מרגישה בצורך להמשיך בטיפול. הייתה לי תחושה שלימור בדקה האם אני מתכוונת לוותר עליה.
כשהצעתי שתישאר בכל זאת בטיפול, נראה היה כאילו ירדה אבן מליבה, וכי שמעה את אשר השתוקקה לשמוע. נראה, כי רק מתוך אותה נינוחות יכלה לימור לבדוק ולעבד נושאים הקשורים בצרכים ראשוניים שלא סופקו.
רגעי השתיקה, מגדילים את משקלן של המילים שנאמרות ביניהן, ומאפשרים למטופל ולמטפל כאחת, להרגיש יותר את הנוכחות הפיזית במרחב. כאשר הדיבור מנותק מן הגוף ומן הרגש הוא נעשה מזויף, חסר משמעות, חסר עידון וחסר משקל, או במילים של סוזאן זונטאג (1966), הוא נעשה 'דיבור רע'.
השתיקה מגבירה את הקשב של המטופל לעצמו, ובכך יש לה אפקט מרפא כנגד הנטייה לדבר באופן מנותק ולא אמיתי.
בפגישות השתיקה המטפל מתייחס לנחווה בחדר, כמקור פוטנציאלי לידיעה. הוא משתמש בחוויה התחושתית להתמרת (transformation) התחושה או הרגש, ולהפיכתם לייצוג מילולי, שניתן להציעו לבדיקה משותפת עם המטופל.
המטפל עסוק במציאת דרך להעניק משקל ומשמעות לשפה, כדי שבאמצעותה המטופל יוכל למצוא את המילים הנכונות על מנת לבטא את המצב הנפשי הסובייקטיבי. הכוונה למצב שהוא יודע אותו, אך אינו מסוגל לחשוב אותו ולכן גם לא לספרו.
מדובר על תהליך המאפשר ל "ידוע שלא נחשב" (unthought known) (בולס, 1987), או ל"סיפור שאינו ידוע" (מילר, 1979), לבוא לידי ביטוי באמצעות השימוש בתהליכי העברה והעברה נגדית.
השתיקה היא גם תנאי הכרחי לרגרסיה לתלות, אשר מאפשרת לחוות את הסביבה הטיפולית כמחזיקה ומפצה. ידוע, כי נפגעי גילוי עריות, או כאלו שלא נתמכו ולא הוכלו על ידי משפחתם בעת האירוע הטראומטי, נזקקים נואשות לחוויה זו, ומחפשים אותה בטיפול בדרכים שונות.
המטפל משמש ברגעים אלה למטופל כאם, אשר קלטה את מצוקותיו של תינוקה והתמירה אותן לייצוג או לפיתרון כלשהו של סיום המצוקה שלו.
הוא יצטרך להקפיד להיות "אם טובה דיה", כדי שלא ייפול למלכודת הטוטאליות וכדי שלא יחרוג מגבולותיו כמטפל, עד כדי כך שיכניס את הטיפול לשלב של שיתוק או סיום טרם זמנו.
הקרבה והמרחק או שאלת הגבולות
דרך חווית השתיקה בחדר, המטופלים מתמודדים בתוכם גם עם שאלת הקרבה והמרחק.
בולט הדבר בקרב מתבגרים העסוקים בסוגיה זו יותר מאחרים. תחושתו של המתבגר שלא ניתן להבינו או להכילו, מעורבת בכמיהה שלו לחוויה אמפתית התמזגותית, ובחרדה מפני חודרנות. לפיכך, המטפל במתבגרים, אשר מחפש את הדרך להגיע ליחסי אמון עם המטופל, נע בין הצורך לשמור על גבולות הטיפול, לבין הנטייה להיענות למשאלת המתבגר לבטל או לטשטש את הגבולות.
רז נפגעה על ידי מי שאהבה.
מאז הפגיעה נאלצה לפתח ידיעה שקרבה ומרחק הם מושגים שאינם רלוונטיים יותר עבורה. כי מה שהיה פעם קרוב, בטוח ומגן- היום הוא רחוק, פוגע ואכזרי.
מה היא, אם כן, קרבה עבור השורד תקיפה מינית? עד כמה היא מתעתעת ומסוכנת?
איך הוא יידע לאמוד מתי הקרבה המיטיבה הופכת לקרבה ממאירה? אולי אם כך, חושב השורד, עדיף שלא להתקרב כלל?
נראה ששאלות אלו משותפות למטופל ולמטפל גם יחד.
באחת הפגישות רונה הייתה עסוקה בשחזור אחת מהחוויות הטראומטיות שעברה בקשר המתמשך של גילוי עריות עם אביה. הבזק הזיכרון (הפלאשבאק) היה חי ובלתי נסבל. היא קמה ממקומה נסערת, רוצה לעזוב את החדר, לא שועה לאמירתי שהפגישה טרם הסתיימה, וכי חשוב שלא תצא כך. כשעמדנו אחת ליד השנייה, אני מניחה ידי על זרועה, מבקשת "אל תלכי כך".
היא מגיבה כנשוכת נחש, כאילו שפכתי עליה רותחין, ואומרת בקול ספק מפוחד ספק תוקפני "עזבי אותי"!.
אני מסירה מייד את ידי, מתנצלת, מוטרדת מתגובתי.
זו לא הפעם הראשונה שרונה עוזבת את החדר בסערה באמצעיתה של פגישה, אולם עבורי (שממעטת לגעת במטופלים) זו הפעם הראשונה שנגעתי בה, או בכל מטופל אחר מבלי לבקש את רשותו.
היא משאירה אותי מוצפת ברגשות-אשם, שואלת מה קרה לי, ולמה הפעם?
בפגישה הבאה, אני מעלה את עניין המגע.
רונה מתלבטת בתוכה. עוד לא לגמרי יודעת לבטא מה חשה. אומרת שנבהלה כי "חשה כמו מזוהמת. זה היה ממקום של לא לזהם אותך. הבהיל אותי כי יכולתי לרצות יותר".
ובכל זאת, אומרת שיש בתוכה חלק שמאושר על שנגעתי בה.
ההפרה של הקרבה והמרחק, הייתה הדדית, מאיימת ומבלבלת.
האם ניתן היה להימנע מסיטואציה זו, או שמא מדובר בשחזור בלתי נמנע של החוויה הפולשנית? הישאבות הכרחית לשחזור יחסי האובייקט המתעללים, אשר בסופו של דבר מאפשרים עיבודם במסגרת יחסי ההעברה?
המפגש עם הפגיעה המינית מעמת אותנו עם מציאות שעולה לעיתים על כל דמיון, כאשר קצות העצבים חשופים, עד שאי- אפשר לשאת.
לכן המטפל אינו יכול להיות 'מסך חלק' (או 'ראי אטום'- opaque mirror), שפרויד הטיף לו (אם כי לא נהג כך בפועל). נהפוך הוא. סגירת המרחב הפנימי להעברה נגדית שלו, על ידי החלפתו בניטרליות או בריחוק מדעי, תקשה על יצירת מרחב, אשר מאפשר ביטוי שלם וברור יותר של ההעברה.
המטפל עסוק לעיתים במציאת המינון הנכון בין ריחוק ואובייקטיביות סבירים- אשר לא יחוו כניכור ואדישות לבין רגישות, חמלה, הזדהות ואנושיות, שכל כך מתבקשים בעבודה עם מטופלים אלו. הוא בו-זמנית צופה ניטראלי ושותף אמוציונאלי.
כשנדמה לו שהמטופל זקוק להארכת זמן הפגישה, הוא ישאל את עצמו עד כמה הפרת ה-setting מחוברת לצרכים של המטופל, מספקת לו לראשונה הענות אמיתית לצרכיו, או שמא היא נובעת מן הצרכים האומניפוטנטיים שלו להיות המושיע, ונחווית כפולשנות או אפילו פתיינות מסוכנת בעיני המטופל.
העיסוק בשאלת הגבולות בטיפול והפרתם נחווה לעיתים כעיסוק טורדני.
ראשיתו כמובן, בחוויה הטראומטית עצמה. המשכו- בחייו של המטופל שאינו יכול לסמוך יותר על השיפוט שלו, כי הנכון הוכח כמוטעה, האהבה הפכה במפתיע להתעללות, ההורות הפכה לזוגיות, והיציב והבטוח הפך למאיים ולמפתיע.
המטופל כמה לאהבתו של המטפל, אבל פוחד משחזור החוויה הטראומטית של הפרת האמון. לכן, הוא עסוק באופן מתמיד בבדיקת הגבולות של המטפל ושל עצמו.
הוא משתוקק, כמו רבים ממטופלינו, להיות האחד והיחיד. אולם הוא מרכיב משקפיים אחרים, מעוותים. משקפיים של אבא שאמר "את האחת ויחידה, רק איתך אני עושה את הדברים המיוחדים האלה, אני בטוח שיהיה לך טוב ונעים ומיוחד...נכון שזה נעים"?...אבל זה כואב ומשפיל!
המטופל שואל את עצמו האם הוא אוהב או אדיש, מסור או מנותק. רגיש ומבין, או אטום ולא רואה.
"איך אוכל, הוא שואל בתוכו, "לגעת בכמוס מכל ולהיות בטוח שהוא לא ילעג, יגעל, ישפיל וידחה. איך אדע שהוא מספיק חזק כדי להכיל אותי. איך אהיה בטוח שלא אהרוס אותו. איך לא אגרום לו שינטוש אותי. אני הרי מומחה בזה..."
הוא בודק מידי פעם את יכולת המטפל להעמיד ולכונן גבולות. מזמין אותו לשחזור חווית הפגיעה. מנסה להפעיל אותו ולחלץ ממנו כניעה כהוכחה לאכפתיות. כשהוא בטוח שהמטפל לא נכנע למשאלת השחזור, לא נהרס על ידי דרישות שאין להשביען ולא נוקם בו בשל כך, רק אז הוא יכול להירגע, ולבטוח בתהליך הטיפולי.
הבושה והאשמה
הבושה והאשמה מתבלים את האווירה מתחילתו של הטיפול. יש בהם עוצמות חוסמות ומשתקות. תחושות הבושה והאשמה מעוותות את ביקורת המציאות של הנפגע, ומאפשרות בנייתה של תפיסת מציאות אידיוסינקרטית, בה מי שהותקף ונפגע הוא האשם והאחראי על הפגיעה.
לפעמים המטפל שואל את עצמו איך מאפשרים "עיבוד לעומק" מבלי לעודד את אשמת הקורבן. מתלבט לגבי הצורך לעבוד על קורבנותו, כהכנה לחיים בחוץ.
אלה מענה עצמה בשאלה- "מה היה קורה לו הייתה שמה גבול קודם"?! לא יכולה להשתיק את הדהודה של טענת קרוביה "מה את מגזימה? הרי לא עברת אונס! הוא אפילו לא הפשיט אותך"!
היא אינה יכולה לקלוט או לדעת, שאמירתם מבטאת למעשה את החרדה שלהם, וכי באמצעות הבוז שמבטאים כלפיה, הם מגנים על עצמם מפני רגשות לא רצויים, וקונים תחושה של חוזק כביכול.
הבושה מתהווה עם התפתחות הידע וההכרה. הבושה הארכאית נבנתה מרגע שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת. גם המטופל חווה בושה זו, כאשר הוא יודע שההורה האוהב הפך למתעלל, וכי הוא עצמו מכיל בתוכו את אותו הורה. הבושה מעמיקה עם ההכרה שהוא לא מנע את התרחשות הפגיעה המינית, ואולי אף תרם להתרחשותה. לכן הוא חש לעולם חסר-ערך ורע.
"האמנתי שהם יודעים יותר טוב ממני. שמשהו אצלי לא בסדר", אומרת רונית, שהייתה בטוחה, שכל מה שהוריה המתעללים עשו לה מגיע לה, כי היא כל-כך רעה.
נפגע גילוי העריות חווה בדרך כלל תקופה מסוימת, גם אם קצרה ביותר, של מגעים חמים, עדינים ונורמאליים מן ההורה הפוגע. הוא מתגעגע למגעים אלו גם בתקופה של הפגיעה המינית, אולם מתקשה להבחין ולהפריד בין הגעגוע הלגיטימי והצורך במגע הורי, לבין שיתוף פעולה עם הקשר הפרברטי.
מתעוררת בו אשמה, כאילו כמיהתו היא למגע הפרברטי. הוא אינו מאפשר לעצמו לראות את התמונה במלואה: את פער הגילאים, את הסמכותיות, ואת והצורך והחובה לספק את רצון ההורה "כי כך חינכו אותו". הוא מכחיש את השפעת הפחד הנוראי בו היה שרוי, ומסרב לקבל את המציאות שההורה שבו בטח באופן מוחלט, זה שהיה אוהב ומגן- הפך לתוקף. הוא לא מוכן לוותר על האשליה ש"תמיד יהיה מי שיגן עליו".
רווית מתייסרת על רגעי ההנאה ואומרת בכאב "העונג (שבפנטזיה) היה כה גדול, עד שחששתי שלא אחזיק מעמד. אני מכירה [איך זה] שממקום מאוד שלילי יכולתי להרגיש, ולו במידה מזערית עונג. אולי ממקום של אשמה. אין לי זכות. אסור לי. אבא גרם לי שאהיה במקום שרצה שאהיה. הקיבוע על תחושת האשמה על ההנאה כה גדול, שאני לא יכולה לראות את הדברים אחרת".
גם יעל מדברת שוב ושוב על תחושת האשם הכבדה שלה, ומבטאת משאלה להשתחרר ממנה.
לשאלתי "ומה תרגישי אם תוותרי עליה?"
היא מגיבה "..אני רוצה מצד אחד לקחת אחריות ומצד שני להשתחרר מן האחריות על ההתנהגות שלהם. [אני] עוד לא יכולה לעשות הפרדה בין החלקים שלי לשלהם".
כשאני מצביעה על הכוח שבאשמה היא אומרת:
"הוא עדיין מופנה כלפי האני שלי...הוא לא משרת אותי טוב ונוח...הוא מזין את הכעס שמכוון כלפי עצמי. אין לי שום מידת רחמים. אני חשה עדיין אשמה מאוד... באחד הרגעים שויתרתי לא מתתי. יצאתי עם משהו הרבה יותר גרוע! למה לא ידעתי רגע קודם שזה אולי [הולך להתרחש]. אני אשמה בכל מקום ובכל מצב".
מטופלים שנפגעו על ידי דמויות זרות, חשים פחות אשמה, אולם עדיין קיימת תחושת ה 'בדיעבד'. "הייתי צריך לצעוק...לבעוט...להתחנן"... או "אם לא הייתי לובשת את השמלה האדומה, הוא לא היה נוגע בי".
בניסיונות להתמודד עם הבושה והאשמה וכדי לצמצם את תחושת חוסר הישע, הקורבן מנסה ליצור חוקיות מדומה במקום בו החוקיות נרמסה ברגל גסה.
הוא מפנה כעס כלפי העצמי, אינו פוסק מלייסר את עצמו על חוסר היכולת שלו, עד כדי כך שהופך באופן פרדוקסאלי את חוסר הקומפיטנטיות לפוטנטיות.
קל לו יותר לשאת את המחשבה שהייתה לו היכולת לפעול בצורה טובה יותר, מאשר להכיר בכך שהיה חסר-ישע.
יעל מיטיבה לומר זאת :"המצאתי את האונים כדי לא להרגיש את חוסר האונים"...
..."לרוב [אני] מרגישה שנכנעתי לו...זה נתן לו הרבה כוח!... העברתי לו הרבה כוח"...
אם כן, הבושה והאשמה נמצאות בקרבו של המטופל בעוצמות מפחידות הרבה לפני שהגיע לטיפול. כל תהליך בטיפול, שידמה כאילו הטיפול 'מעורר' אשמה, אינו אלא תהליך משחזר במסגרת יחסי ההעברה, אשר מאפשר עיבוד ושינוי בנוקשות התחושות ההרסניות הללו.
באינטראקציה הטיפולית, המטופל עושה מאמצים כדי שהמטפל לא יחשוב עליו כעל מישהו פגוע, אשר לא ניתן לאהוב אותו. כתוצאה מתלווים אל האשמה והבושה הפחד מפני נטישה.
אווירה מעודדת ומקבלת בחדר, תאפשר לו לזנוח את ההגנות ההמנעותיות, ולהעיז להיות במגע עם מגוון התחושות המכאיבות והמבישות שחווה בעת הפגיעה. כך יוכל לצמצם באופן הדרגתי את תחושות האשם והבושה, אשר כה חיבלו באני שלו וביכולתו ליצור אינטראקציה בריאה עם האחר.
זיכרונות הגוף
לאחר שנוי פותחת את שער הקליניקה, היא מתבוננת בכפות ידיה. כשהיא נתקלת בעלה על המדרכה, היא משפילה מבט ומביטה לאחור. כשהיא נזכרת בטראומה המינית היא אוחזת בידה הימנית בצד שמאל של גופה, ופניה מתעוותות ומביעות תחושת קבס כבדה.
שפת הגוף שלה משדרת לעיתים השפלה וכניעות. הססנות אשר מהולה ברצון להיעלם.
זיכרונותיה של נוי משתחזרים בגופה אשר מדבר במקומה. כנראה שהוא נושא איתו זיכרונות גוף לא פשוטים לעיכול. חלקם מודעים, וחלקם עדיין לא, על אף הניסיונות שלנו לברר זאת.
הטראומה המינית, היא חוויה גופנית חודרנית בלתי נסבלת. היא עמוסה בתחושות גוף קשות אשר ברגע הטראומה לא ניתן לעבד אותן. הנפגע מאחסן את החוויה המציפה באופן מנותק וראשוני, בדומה לתהליך המתרחש במצבים פרימיטיביים שלא עברו מנטליזציה (unmentalized experiences) (מיטראני, 1996). הזיכרון הקשור לטראומה, אינו מילולי בעיקרו. הוא נבנה כמרקם מנותק של תמונות, קולות ותחושות גוף לא מעובדות. הטראומה חיה בזיכרונות הגוף כאילו ארעה זה עתה, וכך היא מלווה את הנפגע, הרבה מעבר לזמן התרחשותה.
כאב הפגיעה המינית מתרחש בו-זמנית עם סבל גופני, ולכן בכל פעם שיתעורר זיכרון הטראומה הנפשית יופיע גם הכאב הפיזי.
חוסר היכולת להבהיר במילים מדויקות חוויה גופנית, גורמת למנסה למלל אותה לתחושה של היות "לא מובן", אשר מלווה בחוסר אונים מציף.
עבור מטופלים שחוו גילוי עריות (עליהם נמנית גם נוי), הזיכרונות הראשונים נחשפים תחילה באמצעות כאב עמוק או פצע במיקומים שונים בגוף.
לכן נפגוש לעיתים קרובות בקרב מטופלים אלו סימפטומים כמו הפרעות אכילה, הפרעות במערכת העיכול ובדרכי השתן, כאבים שונים, מתח פיזי או התנהגות של פגיעות עצמיות.
לו היה מתאפשר עיבוד החוויה הטראומטית בסמוך להתרחשות הטראומה, ניתן היה לעזור לנפגע לתרגם את הגופני לנפשי ולסימבולי. אולם כאשר מדובר בתגובה פוסט-טראומטית, גם ההיבט הנפשי והסימבולי של הטראומה, הופך לסומאטי.
לסימפטום הגופני, כידוע, תפקיד הגנתי. הוא נועד להפריד בין הפסיכה לסומה, ובכך להגן מפני הכאב הנפשי. המטופל שואף להחזיק את המערכת הנפשית במצב של חוסר-אינטגרציה, כיוון שהאינטגרציה מכאיבה ללא נשוא. הפיצול נועד לבלום את החשש מהתפרקות טוטאלית, אשר כה שכיח בקרב נפגעי טראומה מינית. ברגעים של ייאוש ועייפות מן ההתמודדות הקשה עם הזיכרונות הטראומטיים, הפחד הופך לכמיהה ולגעגועים לאשפוז, אשר מהווה עבורם מפלט מן ההתמודדות המכאיבה והמתישה.
בחדר הטיפול, המטפל מבחין לעיתים בתחושה עמומה המשתקפת במבע עיניו של המטופל, או בגילוי כלשהו המצביע על כאב או על חוויה הקשורה בריחות ובזיכרונות ויזואליים ושמיעתיים. לפעמים המטופל נחווה מרוחק ובלתי נגיש.
לעיתים קרובות ייתן ביטוי לדאגה לשלמות הגוף, אשר מלווה ברגשות מטרידים, בפחד ובמבוכה. חרדה זו נובעת לעיתים מחסך בחוויות תחושתיות קרובות עם האם, כפי שנראה במקרה של דנה.
דנה המתלבטת לגבי זהותה, מספרת בלווי תנועות נענוע רכות לא מודעות, על העונג שחשה, עת בת זוגתה נוגעת בעורה ומלטפת אותה באופן לא מיני. עונג, שדנה לא רוצה שייגמר אי פעם. כאשר אני מופיעה בפנטזיה שלה במהלך הליטוף, ומחליפה את מקומה של בת הזוג, העונג הופך לעילאי, ולהתגשמות מאווייה. אולם כעבור רגע , היא מגיבה בייאוש נוראי. ההכרה שמדובר בפנטזיה שלא תתממש מכאיבה לה מאוד, ומחברת אותה להתפכחות החוזרת מן האשליה שאימה תהיה בשבילה כפי שהייתה זקוקה לה.
הצורך של דנה במגע, בנוכחות ובהכלה הוא אין סופי. לכן, המודעות לכך שלא רק שהמגע המפצה איננו אפשרי, אלא שבקשר הטיפולי מקופלים גם סיום ופרידה, מכאיבה לה באופן בלתי נסבל.
כדי להתמודד עם החרדה לשלמות הגוף, המטופל מנסה ליצור גבולות גוף בדרכים שונות. לפעמים הפגיעה העצמית, משרתת צורך זה.
פטמותיה של מירב מזדקרות שלא על פי בחירתה. היא מועסקת באופן טורדני ברצון לשרוף אחת, עד שתיקטם.
מירב גם נוהגת לעשות לעצמה כוויות קשות, צורבת את עורה ללא כל תחושת כאב.
היא שרויה במעין אוטומטיזם, מנותקת רגשית. הסביבה אינה מעניינת אותה. האחר אינו רלוונטי. יש הווה של פגיעה, שנחווה על ידה כהגנה. כך היא הופכת את גבולות גופה לממשיים, מחזיקים, חד- משמעיים, מוכתבים על ידה ולא מופרים על ידי האחר המתעלל.
תחושות הגוף נעות מהעצמה בלתי נסבלת, אל ניתוק והכחשה. המעברים לפעמים מהירים ובלתי ניתנים להבנה על ידי האחר, שלא עבר חוויה טראומטית מינית.
אדווה, יצרה נתק מוחלט מגופה מחד, ומאידך מדברת דרכו (אנורקסיה, בולמיה, עצירות, קושי להשתין, פגיעות עצמיות, ניסיונות אובדניים).
היא קבלה מחזור לפני גיל 11, שדייה היו מפותחים והייתה הגבוהה בין כל תלמידי ביה"ס. אדווה שנאה את גופה הנשי השונה. בגיל 13 הפקירה אותו לחסדי ידיד משפחה, ואח"כ לחסדי חבר שאהבה, למרות שסלדה מן המגע המיני ביניהם. "כשהוא נוגע באבר המין שלי", היא אומרת, "הוא גונב אותי". היא אינה יכולה להתחבר לגופה במובן החיובי, הנשי, המקבל, והאוהב. היא נגעלת מהפרשותיה, ומאלה הגבריות.
תחושת הגועל מרכזית בחייה, ומותקת גם לנושאים שאינם מיניים.
לעומת זאת, לא מזמן, כשהיא כבר בת 25, ילדים חמדו לצון, וזרקו עליה ביצה. אדווה לא עצרה לרגע, ולא אמרה מילה. היא המשיכה בדרכה עם הביצה הניגרת מראשה, מנותקת לחלוטין מרגשותיה.
כאשר המטפל לא מאוים, הוא יכול לשבת עם המטופל במהלך חשיפת חומר מכאיב במיוחד. הוא יכול להחזיק את חוויותיו של המטופל בתוכו, עד שייתן להן משמעות וורבלית שתועבר למטופל בזמן מתאים מבלי להכחיש את החוויה שלו עצמו. בכך, הוא מאפשר למטופל לחוות את התחושה הנחשקת, שיש מי שמסוגל להכיל אותו.
האווירה הטיפולית בחדר נתפסת בעיני המטופל כבטוחה, והוא מעיז להתחיל ולהיזכר.
בתנאים אלה המטופל יוכל לעשות גם התמרה (טרנספורמציה) של הכאב הגופני לזיכרונות קונקרטיים של פגיעה מינית. כשההתמרה מתרחשת- מופיעה הפחתה בכאב הפיזי, עם גידול בחיות ובתפיסת עצמי בהירה יותר.
ניתוק (דיסוציאציה)
החדר רווי רגשות, אולם לעיתים קרובות אלו רגשותיו הגלויים של המטפל, אשר הושמו בו באמצעות תהליך הזדהותי, בעוד המטופל עצמו נשאר מנותק רגשית.
..."הוא שכב מעלי ואני לא הייתי שם יותר. אני ישנתי מתחת לשמיכה חורפית כבדה, רואה איך הוא פוגע בילדה שלו, אבל לא מרגישה דבר, מלבד חומה המפנק של השמיכה" (מארש, 2002).
הניתוק (דיסוציאציה), כמו הנושאים האחרים בהם נגעתי עד עכשיו, מופיע לעיתים קרובות בחדר הטיפול של נפגעי תקיפה מינית ומשפיע על האווירה הייחודית בחדר.
כאשר מידת הכאב של האדם גבוהה מכדי שתהיה נסבלת, כפי שקורה בטראומה, הוא מתנתק מפני החוויה הטראומטית בניסיון להסתגל לכאב, אשר קשור באירוע החיצוני. ההתנתקות הטוטאלית היא אוטומטית ומשמשת כהגנה מפני הצפה. היא מעין "לקיחת פסק-זמן" מן ההתעללות. הקשב של המתנתק מצטמצם באופן קיצוני עד כדי מעין בריחה מן הזיכרון האוטוביוגרפי או מן הזהות האישית שלו עצמו, תוך שהוא יוצר לנפש מעין מקום אחר ללכת אליו.
המקום של מאיה ריד נעים ומלטף:
"ניסיתי להתחבא ממנו, אבל לא הצלחתי, התקפלתי לגמרי ושמתי את הידיים על הראש, ואת הראש בין הברכיים, ופתאום עטפו אותי מן קולות רכים כאלה, אוהבים ומלטפים- ניגוד מוחלט לצרחותיו ההיסטריות של אבי. זה היה גדול. פשוט גדול. הצצתי וראיתי אותו חובט ומצליף במישהי, ולא הרגשתי כלום. הפסקתי לצעוק, וגם הדמעות חדלו, וצפיתי על ילדה בת תשע שאביה מכה אותה" (ריד, 2002, עמ' 93).
האדם מפצל משאר האישיות שלו מערך מתואם של פעילויות, מחשבות, עמדות או ריגושים ומאפשר לחלק המפוצל והמנותק לתפקד באופן עצמאי. הקשב מצטמצם באופן קיצוני, וכך נחסמת דרכה של ההתעללות אל התודעה והזיכרון, כאילו לא התרחשה כלל. במקרה אחר היא מוקטנת, מתורצת ונסלחת, כאילו כל מה שקרה איננו התעללות. זוהי בריחה מנטאלית במקום בריחה פיזית, אשר אינה מתאפשרת בתנאים של הפגיעה הטראומטית.
ילדים פגיעים יותר להתפתחותן של הפרעות דיסוציאטיביות בשל יכולתם הטבעית להגיב בניתוק. יש להם מקומות סודיים במוחם אליהם הם "הולכים" במצבים מציפים. אלו אזורים של פנטזיה חסרת מגבלות של מציאות. כשילד נכנס לפנטזיה כזו, ניתן לראות שהוא "סוגר" את עצמו התנהגותית, כאילו הוא בטראנס. לפעמים הוא עושה תנועות חזרתיות, אשר יכולות להיות מפורשות בטעות כהתנהגות פסיכוטית או אוטיסטית. כשהם חווים פגיעה על ידי מבוגרים או חזקים מהם, מתאפשר להם רק לקפוא או לברוח פנימה "בתוך הראש" ולכן הם פונים לעזרת היכולת הניתוקית ההתפתחותית שלהם.
היכולת לשקוע בטראנס או במצבי ניתוק, מתפתחת לכלל אומנות אצל ילדים הנתונים להתעללות. הם לומדים להתעלם מכאב עז, לקבור את זיכרונותיהם באמנזיות מורכבות, לשנות את תחושת הזמן, המקום או האדם, ולעורר הלוצינציות ומצבי דיבוק. לעיתים שינויי התודעה הנם רצוניים, ולעיתים אוטומטיים ומורגשים כזרים ולא רצויים.
גל, שנולדה לאב חולה מאוד, אולפה לאורך ילדותה לא להרגיש. להרגיש היה עבורה להיות מחוברת למותו הצפוי של אביה, להעדפתו האובססיבית על ידי אמה ולכאב הצורב נוכח ההשקעה המוחלטת בו על חשבון הטיפול בה. להרגיש משמעו היה להיות מחוברת להיעדרותה הרגשית של אמה גם לאחר מות האב, ולחוות בהתרקמותה של התקשרות דביקה נוספת שלה, עם גבר אחר.
להרגיש פירושו, לחוות את הפן המתעלל של הקשר עם הפוגע, ולוותר על האשליה שהוא האב האוהב לו הייתה זקוקה כל ימיה.
בחדר, כשגל מדווחת על אירועים כואבים בחייה, היא נשמעת כאילו היו 'רשימת קניות'. כשהיא נכנסת לפרטי פרטים, הם אינם כוללים את רגשותיה, אלא תיאורים קונקרטיים "הוא אמר... ועשה... ונגע..." הרבה פעמים החיוך משוח על שפתיה, הולם בי באופן מכאיב. אפילו בלתי נסבל.
לעומת זאת, יומן החיים שלה, רווי כאב ומצוקה. התיאורים רגישים ומורכבים. רק שם, מול הנייר היא יכולה לוותר על מעטה הניתוק.
היא מפקידה אצלי את כאבה, ואת השמירה על התקווה והחיבור לחיים.
באחד הערבים הפקידה אצלי את משימת השליטה במשקל גופה.
היא מתקשרת בשעת לילה מאוחרת, ומבקשת בתחינה "נעמה! תעזרי לי שלא יהיה לי בולמוס של אכילה מחר בבוקר". המצוקה שלה נשמעת ומורגשת. ואני שואלת את עצמי, איפה היא הייתה כשדיברה על הטראומה המינית?
גילוייו של הניתוק בחדר, יכולים להיות דרמטיים וכאלה שלא ניתן להחמיצם, אולם גם עדינים הרבה יותר, וללבוש תחפושות שונות כמו קשיי ריכוז, התעלמות וזלזול אצל מתבגרים.
ליהי הגיעה לטיפול עקב מעשה מגונה שנעשה לה ברחוב על ידי זר. בטיפול נחשפו גם קשיים בקשר עם ההורים, וכתוצאה הם הוזמנו לפגישה משפחתית. המפגש היה סוער והתקשיתי לבלום את התוקפנות והסאדיזם של הוריה.
ליהי שלפה את רפרטואר התגובות המוכר לה, ונעה בתזזיתיות מהתלהמות מילולית כלפי הוריה, בכי, כניעה ואל ניתוק, אשר התבטא בשתיקה ובבהייה, בעוד הוריה אינם עוצרים. כשנשאלה שאלה כלשהי התבוננה בפליאה והגיבה ב"מה"?, תגובה מאוד מוכרת מן הטיפול.
כששיקפתי את השיתוק, ההלם, וחוסר-האונים האיום אשר חשה, הוריה והיא כאחת התבוננו עלי בפליאה.
בפגישה שלאחר מכן, כשניסיתי לדובב את ליהי לגבי תחושותיה בפגישה בכלל וכלפי, נתקלתי בניתוק מוחלט "היה בסדר. מה היה בפגישה?..."
המטפל אשר מפתח קשב לגילויים הקלים והחמורים כאחת של הניתוק, יעזור למטופל מתוך הכאן ועכשיו להתחיל בתהליך איטי וממושך של היכרות עם נטייתו לניתוק, והכרות עם החוויה המוסתרת. הגמשת הניתוק והפיצול, תאפשר עבודה משותפת לעבר האינטגרציה המיוחלת.
ספרות:
בולס, כ., (1987). צילו של האובייקט. הסדרה הפסיכולוגית, הוצאת דביר, 2000.
יאלום, א., (2002). מתנת התרפיה. הוצאת כנרת.
מילר, א., (1979). הדרמה של הילד המחונן והחיפוש אחר העצמי האמיתי. הוצאת דביר, ת"א (1992).
ריד, מ., (2002). שבויה. כרוניקה של גילוי עריות מקצועי-סיפור אוטוביוגרפי. הוצאת תמוז, תל-אביב.
Marsh, L. (2002). Lee Marsh Abuse Recovery page. http://www.geocities.com/wallesely/gazebo/2530/dissociation.html
Mitrani, J. (1996). A framework for imaginary. Northvale, New Jersey: Jason Aronson Inc. In:
שפירא, ר. (2002). מצבים פרימיטיביים שלא עברו מנטליזציה וביטויים בטיפול. עבודת גמר לקבלת תעודה בפסיכותרפיה
Sontag, S. (1966).The aesthetics of silence, in Styles of radical will. New-York: Dell Publishing
פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה.מטפלת בנוער, מבוגרים ובזוגות. מדריכה במסגרת פרויקט "אשלים" מטפלים העוסקים בטיפול בילדים נפגעי תקיפה מינית. בעלת ניסיון רב בטיפול בסטיות מיניות, ובנפגעי טראומה (בעיקר נפגעי טראומה מינית). עובדת בגישה טיפולית פסיכודינמי כותבת מאמרים מקצועיים בעיקר בתחום הטיפול בילדים, סטיות מיניות וטראומה מינית. המאמרים פורסמו בכתב העת "פסיכואקטואליה", באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת", "מקום", ויקיפדיה ועוד
מטפלים
הריון ולידה
מוצרי תינוקות
מטפלים
הריון ולידה
מוצרי תינוקות
